למה אנחנו מכניסים את מחממי האמבטיה שלנו ל”מבחן העישון”
בואו נהיה כנים: אמבטיות הן סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים עבים, שינויים קיצוניים בטמפרטורה, ואדי מים שפוגעים בכל דבר בחדר. אם היינו מבדקים את המנורה על שולחן יבש ואומרים שהיא “בסדר”, כנראה שהיא הייתה נהרסת מיד כשהייתה נמצאת בתנאי אמבטיה אמיתיים. לכן אנחנו לא יכולים פשוט לקוות לטוב ביותר. אנחנו מכניסים כל משלוח של מחממי האינפרא-אדום שלנו למבחני עמידות קיצוניים בתנאי לחות גבוהה. המלחמה הנסתרת עם הלחות העניין עם הלחות הוא שהיא לא נשארת רק בחוץ. היא חודרת לחורים הקטנים ומגיעה לחיבורים החשמליים. אזור הסכנה הגדול ביותר הוא במקום שבו החוטים נפגשים עם הצינור הקוורץ. כשאדי המים חודרים לשם, זה גורם לחמצון. זה יוצר התנגדות, שגורמת לנקודות חמות, ולפני שאתם מבינים את זה, כל המערכת כבר לא עובדת. כדי למנוע זאת, אנחנו משתמשים בחדרי בדיקה. הם בעצם גורמים למנורה להאמין שהיא עברה שנים של שימוש בתנאי אמבטיה בתוך כמה ימים בלבד. לדחוף אותם לגבול האפשרי אנחנו מבצעים מבחני עמידות קיצוניים. אנחנו מחזירים את המנורות שוב ושוב בין טמפרטורות גבוהות ללחות גבוהה. אנחנו מחפשים דבר שנקרא “חדירה”. זה קורה כאשר החשמל מתחיל לעבור מעל הבידוד בגלל שכבה דקה של לחות. אם האטימה אינה מושלמת, גז ההלוגן יצא החוצה או שהחוטים ייהרסו מוקדם. אנחנו בודקים את ההתנגדות של הבידוד בסוף. אם יש אפילו סטייה קטנה? כל המשלוח נזרק לפח. אין חריגים. הפשרה שצריך להכיר יש כאן חיסרון אחד. כדי להשיג אטימה כזו, המכשיר צריך להיות קשיח. זה טוב למניעת חדירת מים, אבל זה אומר שהמנורות אינן גמישות מספיק בעת ההתקנה. בגלל זה, צריך לוודא שהמנורות מותקנות כראוי. אם מנסים להכניס מנורה לשקע שאינו מתאים, זה עלול לפגוע באטימה שהשקענו שעות רבות בשיפורה. זו דילמה, אבל אנחנו מעדיפים אטימה מושלמת על פני מנורה שלא עובדת.